להגיב על אוטומט: הפיזיולוגיה שמאחורי פגיעות בקשר ומה זה עצב הואגוס

האם שמתם לב פעם איך דווקא האנשים היקרים לכם ביותר הם אלו שמצליחים להוציא אתכם משיווי משקל במהירות הגבוהה ביותר? תגובה חריפה, שינוי קל בטון הדיבור או מחווה גופנית קטנה מצד הורה, בן זוג או בן משפחה עלולים להצית בנו סערה רגשית מיידית ומבלבלת או להיפך ו״מתפוצצים״ עלינו… לעיתים קרובות אנו נוטים לפרש רגעים אלו כבעיה אישיותית, כבחירה מודעת או ככשל במערכת היחסים. בפועל, לא מדובר בהחלטה רציונלית, אלא במנגנון פיזיולוגי אוטומטי לחלוטין הפועל מתחת לרמת המודעות

כיצד פגיעות בקשר מעצבות את מערכת העצבים מערכת העצבים האוטונומית (פָּרָאסִימְפָּתֶטִית) שלנו מעוצבת ומתוכנתת לחפש חיבור וקרבה, אך תפקידה המרכזי הוא קודם כל להבטיח את הישרדותנו. היא סורקת את הסביבה ללא הרף ומפרשת סימנים דקים של סכנה או ביטחון. כאשר אנו חווים פגיעות בינאישיות מתמשכות או עוצמתיות, המערכת לומדת להתגונן ומפתחת דפוסים פיזיולוגיים ורגשיים כמנגנוני הישרדות והגנה. (מוזמנים להרחיב ולחקור באינטרנט על יחסי היקשרות) 
כדי להבין כיצד זה נראה במציאות, ניתן להתבונן בשלושה ביטויים שכיחים של פגיעה בקשר והאופן שבו הם מטלטלים את הגוף:

חוויית נטישה בילדות והשפעתה ארוכת הטווח: כאשר ילד חווה פרידה פתאומית, היעדרות ממושכת של הורה או חוסר זמינות רגשית כרונית, הגוף הקטן שלו מפרש זאת כאיום קיומי. מכיוון שילד אינו יכול לשרוד לבדו, מערכת העצבים מוצפת והולכת לקיפאון או לדריכות מתמדת. בבגרותו, כל ריחוק קל מצד בן הזוג – כמו הודעה שלא נענתה – עלול להפעיל מיד את אותו זיכרון גופני עתיק, ולעורר חרדה משתקת או דחף עז להיאחז בקשר.

דינמיקה של הקטנה והשפלה ביחסי הורה-ילד: פגיעה מסוג זה מתרחשת כאשר הורה משתמש באופן עקבי בביקורת הרסנית, לעג או השוואות מקטינות כלפי הילד, לעיתים בנוכחות אחרים. עבור הילד, ההורה הוא חבל ההצלה היחיד, וכאשר מקור הביטחון הופך למקור שמבטל את ערכו, מערכת העצבים הסימפתטית נכנסת למצב דריכות קיצוני (לחימה או בריחה). הגוף מגיב בשינוי קצב נשימה, כיווץ שרירים מגן ועליית דופק. כיוון שהילד אינו יכול להילחם בהורה או לברוח מהבית, האנרגיה הזו ננעלת בגוף ויוצרת דפוס כרוני של בושה עמוקה והתגוננות פנימית שממשיכה גם לתוך החיים הבוגרים.

התמודדות מול אדם עם קווים נרקיסיסטיים בתוך מערכת יחסים: פגיעה מסוג זה לובשת צורה של תנודות קיצוניות ובלתי צפויות בהתנהגות של הצד השני. זה מתחיל במחזורים של הרעפת אהבה אינטנסיבית (Love Bombing), וממשיך בשינוי פתאומי ומצמרר אל עבר קרירות מוחלטת, ביטול גורף של צרכי הפרט, והטלת אשמה כרונית. מערכת העצבים של בן הזוג, החשופה למניפולציות הללו, נאלצת לצעוד ללא הרף על "קליפות ביצים". היא סובלת מבלבול עמוק וחוסר אונים, שכן מי שאמור להיות המעגן הבטוח הופך למקור קבוע של אי-יציבות וחרדה.כיוון שבקשרים קרובים רמת המעורבות וההשקעה של המערכת היא הגבוהה ביותר, גם הרגישות לסימני סכנה אלו עולה בצורה משמעותית. חוסר הסכמה שגרתי עלול להתפרש בטעות כאיום קיומי, ומערכת העצבים שהפכה ל"מומחית" בהישרדות נכנסת מיד לפעולה

מה קורה למערכת העצבים לפי התיאוריה הפולי-וגאלית
התיאוריה הפולי-וגאלית מראה כי המערכת פועלת על פי היררכיה פיזיולוגית ברורה, שבלבה נמצא עצב הואגוס (העצב.התועה/ נודד) רשת עצבית ענפה ומתוחכמת המקשרת ישירות בין המוח לבין איברי הגוף השונים. 

לפי תיאוריה זו, עצב הואגוס מחולק לשני ענפים מרכזיים המשפיעים על מצבנו הרגשי: הענף הבטני המאפשר לנו להרגיש רגועים, מוגנים ומחוברים לאחרים, והענף הגבי שמופעל במצבי סכנה קיצוניים ומוביל לניתוק וקיפאון. בזכות הבנת המנגנון העצבי החשוב הזה, פני הפסיכותרפיה השתנו וממשיכים להשתנות, תוך שהם פותחים פתח לתפיסות טיפוליות מהפכניות ולצלילה לעומקים רגשיים שלא היו נגישים בעבר דרך שיחה בלבד.כאשר אנו נמצאים במצב הטבעי והבריא, אנו מעוגנים במערכת הוואגלית-הבטנית (Ventral Vagal), המאפשרת לנו לתקשר, להירגע ולהרגיש מוגנים בקשר. אולם, ברגע שהגוף מזהה איום רגשי, המערכת הסימפתטית מפעילה מיד דחף הישרדותי של לחימה או בריחה. אם האיום נמשך ואין דרך להילחם או לברוח, הגוף קורס אל המערכת הוואגלית-הגבית (Dorsal Vagal), המאופיינת בניתוק רגשי, חוסר אונים, תחושת קיפאון, דיסוציאציה וסגירה מוחלטת של המערכת (Shutdown). שינויים אלו משנים באופן פיזי ומיידי את קצב הלב, את זרימת הדם ואת היכולת של המוח לעבד נתונים בצורה רציונלית, מה שגורם לגוף לחוות איום רגשי חולף ממש כמו סכנת חיים פיזית.

אפשרויות לטיפול, החלמה ושינוי
הדרך לשינוי אינה עוברת דרך ניסיון לשלוט בכוח בתגובותינו, אלא דרך עבודה ממוקדת-גוף המכוונת ישירות אל מערכת העצבים האוטונומית. תהליך ההחלמה מתחיל בפיתוח מודעות ותשומת-לב למצבים הגופניים השונים, מה שמאפשר לנו למפות את דפוסי התגובה האישיים שלנו ללא שיפוטיות.חלק בלתי נפרד מהרחבת הקיבולת הרגשית והעצבית בטיפול מוקדש לבנייה יסודית של משאבים פנימיים ועיגונם בתחושות פיזיות בגוף המטופל. עוגנים אלו, שיכולים להיות תחושות פיזיות נעימות, זיכרונות מרגיעים, מחשבה על דמות מיטיבה או חפצים מעצימים, משמשים כקרקע יציבה המאפשרת לגוף לחזור אליה כשהסערה מתחילה לעלות. 

בתוך התהליך הטיפולי, המטופלת לומדת ומאמצת כלים סומטיים מגוונים כגון עבודה עם נשימה, תנועה מודעת, מגע תומך וקרקוע (Grounding) המותאמים אישית לוויסות חרדה ולהרגעת ההצפה הפיזיולוגית בזמן אמת. 
לצד זאת, המטופל לומד לזהות "גלימרים" (Glimmers), סימנים קטנים ועדינים של ביטחון ושלווה מחוויות היום-יום שלו ומהסביבה ולעגן אותם בגוף. דרך המשאבים והטכניקות הסומטיות הללו, המטופל מסוגל להכיל בהדרגה תחושות מציפות מבלי שהמערכת תקרוס מיד לדפוסי הגנה אוטומטיים.

בתוך תהליך זה, ליחסי המטפלת-מטופלת יש תפקיד מכריע ובלתי נפרד מההחלמה; קשר זה מבוסס על נוכחות קשובה, רגישה ונטולת שיפוטיות, המהווה את המצע הישיר ליצירת חוויות רגשיות מתקנות עבור מערכות יחסים פגועות מהעבר. הטיפול שם דגש מרכזי על "ויסות הדדי" (Co-regulation), שבו ההדהוד והביטחון שמשדרת המטפלת עוזרים למערכת העצבים המוצפת של המטופלת להתנסות מחדש בתחושת מוגנות עמוקה בתוך קשר אנושי.

הבסיס המדעי לאפשרות השינוי הזו טמון בתכונת הנוירופלאסטיות (גמישות מוחית) של המוח ומערכת העצבים שלנו. המערכת הנוירולוגית אינה קבועה או קפואה, אלא בעלת יכולת דינמית להשתנות ולהתפתח לאורך כל מהלך החיים בתגובה לחוויות חדשות. באמצעות תרגול עקבי ויצירת חוויות בטוחות, ניתן לחווט מחדש את המסלולים העצביים, לפרום את נתיבי החרדה וההישרדות האוטומטיים ולבנות מסלולים חדשים של רגיעה וחוסן. חוויות מתקנות אלו מאפשרות להפחית את הדריכות הכרונית של הגוף, ועם הזמן, להצמיח לנו שורשים חדשים ובריאים לספר את סיפור החיים ומערכות היחסים מתוך מקום של חמלה, ביטחון וחיבור.

אם ברצונכם להעמיק במחקרים ובכלים הטיפוליים של פסיכותרפיה סומטית- 
בין הגוף, מערכת העצבים האוטונומית, עצב הואגוס והחלמה מטראומה בקשר, מומלץ לפנות לספרות המקצועית של החוקרים המובילים בתחום. בנוסף יש מגוון רחב מאוד של ראיונות והרצאות ביו טיוב.  

ד"ר פיטר לוין (Peter Levine):  חלוץ הטיפול מבוסס הגוף ומפתח שיטת החוויה הסומטית (Somatic Experiencing) לשחרור אנרגיית טראומה כלואהספר מרכזי בעברית "להעיר את הנמר“ Waking the Tiger, יצא במקור ב-1997

ד"ר גאבור מאטה (Gabor Maté): רופא ומומחה בינלאומי לקשר שבין הלחצים והטראומות של החיים המודרניים לבין התפתחות מחלות פיזיות ונפשיות.ספר מרכזי (תורגם לעברית): "כשהגוף אומר לא" (When the Body Says No, יצא במקור ב-2003).

פרופ' סטיבן פורג'ס (Stephen Porges): מפתח התיאוריה הפולי-וגאלית, אשר שינתה את הדרך שבה עולם הרפואה והטיפול מבין את מערכת העצבים האוטונומית.ספר מרכזי: "The Polyvagal Theory" (התיאוריה הפולי-וגאלית, יצא במקור ב-2011).

פרופ' בסל ואן דר קולק (Bessel van der Kolk): פסיכיאטר וחוקר טראומה פורץ דרך שהוכיח כיצד אירועים קשים משנים פיזית את מבנה המוח והגוף.ספר מרכזי (תורגם לעברית): "הכל נרשם בגוף" (The Body Keeps the Score, יצא במקור ב-2014).

ד"ר דב דאנה (Deb Dana): קלינאית וחוקרת שתרגמה והנגישה את עקרונות התיאוריה הפולי-וגאלית לתוך פרקטיקה יישומית בקליניקה, וטבעה את מונח ה"גלימרים".ספר מרכזי: "The Polyvagal Theory in Therapy" (התיאוריה הפולי-וגאלית בטיפול, יצא במקור ב-2018).