בשבחי השעמום
שעמום, שעמום
שעה, מום
שעה שיש בה מום
הוא שעה אל המום
שם לב, הבחין, התייחס למום.
שעמום, שעמום
שעה שהיא אולי לא שלמה
שעה שהיא אולי לא זורמת
לא מחובר, לא מחוברת
שעה שיש בה ניתוק.
שעה שיש בה מו״ם משא ומתן
משא ומתן בין חלקי העצמי
משא ומתן בין חלקים בי,
לכאלו שמחוצה לי
ש- עמום עלום
יש פה משהו עמום
משהו שאני לא מצליח להבין
משהו שמוביל לדיכאון
לתחושה של כלום
כל שעה של שעמום
מובילה לכיליון
של שמחה פנימית
אוף איזה ייאוש
שעמום עמום ואין תכלית.
שעמום בהפוך זה מומעש
מומעש, נשמע לי כמו משהו לא ממומש
מום פנימי שאכל בו עש
שעמום המחץ, אני הולך ונמחץ.
תחת השעמום
אני ריק,
אני בעל מום הלום
כל כך כבד אני המום
בים של שעמום
שסוחב אותי לקרקעית
פחד אלוהים
אוי, איזה צלילה חופשית…
וזה בכלל לא מובן מאליו,
לפתוח את הדלת, לעבור בשער
של השעמום הנורא
להסכים לפגוש את ההתגלות,
ב״קרקעית השעמום״,
בסקרנות, חמלה והתמסרות.
לצלול עם הרגליים והגוף
לא לפסוח על הלב ואף הראש,
בקרקעית הבוצית, הלא נעימה,
לחוות באופן מלא את כל ה״רע״
במקום בו נדמה שכל שנייה היא נצח.
לשהות שם, בתוך הכובד והחושך הנורא,
להסכים להיות, ברור שזה לא פשוט.
ואז ניזכר, נרגיש מה שמזמן קרה
ומה אני צריך עכשיו
כדי להתנקות מהפחד והכאב,
להסיר את שיירי הבוץ מהלב.
ובלי שום התראה,
פתאום משהו מתרכך,
מגיעה נשימה עמוקה
ועוד נשימה
והנה נכנסת קרן אור דקה.
ולאט לאט נתחיל לצוף ולטפס כלפי מעלה.
ואולי
בסוף,
נצליח להודות לשעמום הנורא מופלא
על שהאיר לנו דרך חדשה.
כתבתי בהשראת שני סשנים שונים שהתקיימו באותו יום, משני הקליינטים עלה הנושא- שעמום. סשן אחד התקיים בקליניקה עם קונסטלציה והשני בזום עם התמקדות, שני הסשנים היו עמוקים ומועילים.
כמה שזה מרתק ומלהיב אותי, הסינכרוניות הזאת.
