על חרדה, ייאוש, אופטימיות ותקווה, בהיבט אישי וקולקטיבי

 ״תקוות גדולות נולדות מסבל גדול״. ברטרנד ראסל.

למאמר המוקלט בפודקאסט חלק א- בהיבט האישי  13:24 דק׳

למאמר המוקלט בפודקאסט חלק ב - בהיבט הקולקטיבי. 03:56 דק׳ 

 א.נשים רבים מדברים כעת על חורבן בית שלישי, על מלחמת העולם השלישית, רואים שחור, חשים שהכל נגמר, ושאין שום תקווה. בימים אלו, א.נשים מתמודדים עם חרדה וייאוש, שבאופן לא מפתיע, אוהבות להופיע יחד, או ייאוש שמגיע כתוצאה מחרדה עמוקה ולעיתים לא מספיק מודעת.. תחושה שהכל נגמר והנורא מכל הגיע לפתחם. זה אנושי וטבעי שיעלו חששות ופחדים התקופה הזו. תחושה של חוסר יציבות.

 ויש את האופטימים, שמצליחים לראות את חצי הכוס המלאה בכל דבר בחייהם. אבא שלי היה כזה… גם כשהוא פשט את הרגל ונשאר כמעט חסר-כל, עם מזוודת בגדים, מדליות וגביעי ניצחון שהשיג בתחרויות האתלטיקה, הוא נשאר אופטימי. 

זה היה אחד השיעורים הגדולים בחיי. כבר כשהייתי נערה, ידעתי שגם אני קיבלתי ממנו את האופטימיות הזאת. 

ופתאום, כשהתבגרתי והתמודדתי עם משברים קשים בחיי, 

הרגשתי שלא הצלחתי ״להחזיק״ את האופטימיות וצללתי לדיכאון. 

העולם שלי כמו נחרב. 

הופתעתי עד כמה חוויתי חרדה, כעס, ייאוש, בלבול ותסכול. איך זה יכול להיות? הרי הייתי כזאת אופטימית שהכל יסתדר, שיהיה בסדר.

בדיעבד הבנתי שחוץ מאופטימיות, לאבא שלי הייתה גם תקווה, הוא הכיר במציאות שהוא נכשל והמשיך לתכנן את חייו. הוא עבד ובנה את עצמו מחדש וחי חיים צנועים וטובים, למרות שמעולם לא הפך לאמריקאי עשיר.

ואני הבנתי שחוץ מאופטימיות, הייתי זקוקה גם לתקווה. תקווה שנבנתה ממקום עמוק יותר בתוכי, שלוקח אחריות על מעשיו. למדתי שיש הבדל בין המושגים אופטימיות ותקווה.

בכמה מילים, אפשר לומר שאופטימיות היא אמונה שדברים יסתדרו איכשהו, המשפט השגור ״יהיה בסדר, יהיה טוב״, זו איזושהי מחשבה או אמונה פאסיבית במהותה. ואילו תקווה מגיעה מאמונה ומחשבה שאני, או אנחנו יחד, נוכל לסדר את העניינים מחדש, לארגן, לעשות משהו כדי לשפר את הדברים. כלומר התקווה, יש בה אלמנט של אקטיביות.

מדהים וחשוב בימים אלו לזכור שממצבים קשים מאוד בהיסטוריה האנושית, 

של שנאה, אלימות, 

מלחמה ושפיכות דמים בסופו של דבר, 

רוח האדם ניצחה. עבדים יצאו לחופש. 

אם תעשו ״זום אאוט״ ממה שקורה במדינתנו הקטנה וענייני הפוליטיקה המקומית, 

תגלו שהתמונה רחבה הרבה יותר. וכן, הכל קשור בהכל. 

בעיניי, המלחמה שמתחוללת כעת, היא מלחמה על התודעה האנושית. 

מלחמה שמטרתה לנצח את רוח האדם בעולם כולו ולשעבדו בכל המובנים. לא צריך ללכת רחוק כדי לראות מדינות ששם זה כבר מתקיים. אשתף עוד ואומר, שכרגע אני לא בהכרח אופטימית שה״מצב״ יילך וישתפר ״מהיום למחר״. אבל יש בי אמונה ותקווה. ואסביר למה אני מתכוונת.

תקווה, להבדיל משמחה, כאב, תוקפנות ופחד, שגם בעלי חיים יכולים לחוש, אינה רק תחושה או מחשבה שמתקיימת או לא, במערכת שלנו. תקווה מגיעה ממערכת של אמונות שניתן לפתח בתוכנו ולהפוך לחלק מהקיום שלנו. כשאנו מבינים את החשיבות והכוח הפנימי של חיבור למהות הנשמה שלנו, שהנשמה שלנו מחוברת לכוח של הבריאה, אז התקווה צומחת מאליה. 

תקווה יכולה לצמוח כשאנו מתחברים לרעיון של האחדות ומבינים שאנחנו לא לבד פה. אחדות במובן של חיבור לעצמי לגופי, רוחי, נפשי ונשמתי. אחדות עם נשמות אחרות. אחדות עם הבריאה.

כשנבין שעצם קיומנו בעולם הוא בזכות מלאה ושהגענו הנה בזמן הזה, כי היה כוח יוצר של אהבה שרצה שנתקיים פה. 

שנאמין שהיקום רואה את חלומותינו ושומע את תפילותינו, שאנו חיים ויש לנו זכות מולדת לשאוף לצדק והרמוניה בחברה האנושית. ויש כוחות שיכולים לעזור לנו להגשים את השאיפות. 

ושנכיר בכך שאנחנו לא יכולים לשבת באפס מעשה ולצפות שמישהו יעשה את העבודה בשבילנו. 

תקווה היא קריאה אישית ו/או קולקטיבית לשיתוף פעולה. 

לאו דזה מחבר ספר הטאו אמר, “להיות מודע לקשיים מאפשר להימנע מהם“, זאת חכמה סינית עתיקה רלוונטית עד היום באוניברסליות שלה.

בעיניי, מי שמקווה בעצם שואף לשפר משהו. מי שהולך וחוקר וצובר ידע, הוא אדם מפוכח שמשלים עם המציאות. ודווקא מתוך ראיית הדברים באופן נוכח ואמונה, כל אדם במה שהוא מאמין בו ומתחבר אליו, תהא זו הבריאה/אלוהים/ האלה/ הרוח הגדולה/כוח עליון/טבע, מהחיבור הנשמתי לכוח האלוהי הזה, יכולה לצמוח תקווה.  עבורי ידע, זה כוח. ידע מאפשר לי להבין מה קורה סביבי ולארגן את המערכת הפנימית שלי ואת יחסיי עם הסביבה בהתאם. 

חשוב לזכור- שהחרדה והייאוש לגיטמיים, ויש להם מקום. 

התבוננו בחלקים האלו שבתוככם ונסו לגייס חמלה לעצמכם. 

וכן, אפשר לחוש חרדה וייאוש ועדיין להיות מלאי תקווה. 

החרדה והייאוש עבור חלקנו, 

משמשים כמנוע לצמיחה של רעיונות וחידושים שלא דמיינו כאפשריים. 

זו כוחה של השראה ויצירה שמחוברת למהות הנשמה. 

כנראה לא בכדי קיים הביטוי- ״האמן הסובל״, כמו וינסנט ואן-גוך למשל... ;)

חלק גדול מהחרדות שלנו כבוגרים, שייכות לילד הפנימי והתפתחו בחלקים שונים בנו בילדות, בשל טראומה או חוויות קשות שחווינו. הנפש הילדית פיתחה כל מיני אמצעי הגנה והתמודדות, כמו הדחקה, הכחשה, פיצול וקיטלוג ל״טוב ורע״, היפוך תגובה, הימנעות, אינטלקטואליזציה או רציונליזציה של מצב ועד לניתוק. תגובות אלו סייעו לנו והגנו עלינו להתמודד עם מצבים, בעבר, כי הם היו ״מנגנון עוקף רגש ומציאות״. כבוגרים, זה לוקח מאיתנו משאבי אנרגיה רבים, פוגע בתפיסת המציאות, נותן תחושה של איזון ״על פני השטח״, ומתבטא בחוסר בתפקוד תקין, עד למשברים וחוסר יציבות רגשית. אנו עלולים לחוות ״לופ״ רגשי, דפוס שחוזר על עצמו. אנו מוזמנים לנסות לזהות האם זה קיים בנו. כשקשה לזהות מה קורה לנו, כדאי להיעזר בטיפול מקצועי.

לפעמים קשה לנו לצאת מהחרדה והייאוש ולפתח בעצמנו אמונה ותקווה 

ואנו מוזמנים להיעזר בדרכים שונות ליצור אותה, לאט לאט -

תמיכה--לחפש תמיכה אצל משפחה וחברים. לא להתבייש לומר- קשה לי עכשיו, אני זקוק.ה לתמיכה, תופתעו לגלות כמה א.נשים רוצים לתמוך ולעזור. שהו בחרה של אנשים שיודעים להרים לכם את המוראל ,או פשוט להכיל אתכם איך שאתם עכשיו.

משאבים- תעשו לכם רשימה של כמה מההצלחות וההישגים שלכם בחיים. זה יזכיר לכם את הכוח הפנימי שיש לכם ויחזק בכם את התחושה שאתם מסוגלים להתמודד עם האתגרים שבפניכם.  

אמונה- באלוהים / ביקום/ בטבע/ברוח הגדולה/, כל אחת ואחד כראות עיניו … זה מחזק את התחושה של חיבור לכוח גדול יותר שנמצא שם עבורי. אני לא לבד. 

הומור צחוק וקלילות- נסו לשמור על קלילות וחוש הומור. צפייה בסרט או סרטון קומי/ הצגה מצחיקה. צחוק מרים את המצב רוח ועוזר לנו לראות שלא הכל שחור כל-כך. אולי אפילו נוכל לצחוק קצת על עצמנו…

שהייה ופעילות בטבע- הליכה בטבע או בפארק, טבילה בים או במעיין, לגעת באדמה, זה מנקה אנרגיות שליליות.

נשימה- תרגילים בסיסיים כמו לשאוף נשימות עמוקות ולנסות להכפיל את משך הנשיפות למשל שאיפה על 4  סםירות, ונשיפה מהפה כאילו דרך קשית על 8.  או שאיפה על ספירה של 4, החזקת האוויר בפנים על 7 ונשיפה על 8. זה מרגיע את מע׳ העצבים. ובכלל לבדוק במהלך היום, האם אני באמת נושמת? ולנסות פשוט לנשום עמוק מידי פעם. 

תשומת לב- לשים לב לפרטים הקטנים בחיים, לעננים המשתנים, ליופיים של העלים על העצים, לציפור או פרפר שחולפים לידנו, ממליצה שתגדלו כמה עציצים בבית, זה עושה טוב.

להניע אנרגיה בגוף- כאתם אתם מרגישים שאתם שוקעים במיטה, תכריחו את עצמכם לצאת החוצה לסיבוב, או בבית, תניעו את הרגליים והידיים, אולי תשימו מוזיקה ותרקדו קצת. אין כמו לרקוד... להניע אנרגיה בגוף, משפר את מצב הרוח. תעשו יוגה, שחייה, ריצה, הליכה, פעילות שאין בה אנרגיה אינטנסיבית מידי.

הכרת תודה-  על מה? על הטוב שיש לנו בחיים, על הדברים הבסיסיים כמו מחסה/בית, בגד לגופנו, על המזון שעל השולחן, על זה שהתעוררנו בבוקר, על זה שהשמש זורחת והכוכבים מנצנצים… ובעיקר על מתנת החיים עצמם. אפשר להכיר תודה על כל דבר, טוב ולא טוב, כי גם הלא טוב- קיים שם כדי ללמד אותנו איזשהוא שיעור.

שירה או זמזום-  השירה יוצרת תדר מרפא בגוף ומווסתת את מערכת העצבים. 

הארקה וקרקוע- ללכת בכפות רגליים יחפות,  אם אפשר על אדמה, חול דשא, ולהתרכז באופן הנחת הרגליים על הקרקע, בתחושות שעולות. 

תמיכה מקצועית-  כשניסיתם כבר הרבה דברים ואינכם מרגישים הקלה ומרגישים ש״שום דבר לא עוזר״, אני ממליצה לפנות לטיפול מקצועי. אל תהיו לבד עם התחושות הקשות. שווה לבקש עזרה.

ובהיבט הקולקטיבי- 

תקווה נשענת על אמונה שאפשר לשנות את העולם לטובה. 

תקווה היא אמונה בחזון לעתיד שעדיין אינו יכול להגיע- כי כנראה שעלינו לעשות עוד משהו בדרך, לתקן עוד משהו, כדי להגיע אל מושא התקווה. אבל היא בהחלט יכולה להגיע, אם נקשיב לקריאה העמוקה של הנשמה האנושית הקולקטיבית, כשנתחבר לפשטות של הבריאה, לאהבה ולחמלה, וכשנשכיל לפעול יחד כקהילה. 

איך אפשר ליצור תקווה יחד באופן מעשי 

הנה כמה כלים בסיסיים שיעזרו לכם להתחיל: 

להתחיל ליצור מעגלי שיח בשכונה, ביישוב, בכפר, איפה שאתם גרים. תביאו נשנושים ושתייה, תהפכו את זה לאירוע כייפי. מעגלים שיתחילו בהיכרות בסיסית, מי ומה אני, מה קשה ומה קל לי, למה אני מייחל בחיים האלו. הקפידו על כבודו של מי שמדבר, שבזמן זה נותנים לו.ה את מלוא ההקשבה. כשנלמד להקשיב אחד לשנייה, הקשבה פשוטה ותומכת בלי עצות או רעיונות, נוכל להרגיש שמקבלים אותנו ושיש לנו מקום בעולם. אפשר גם בזום, אבל אין כמו מפגש אמיתי פנים מול פנים.

למצוא מטרות משותפות שברורות ומוסכמות ומתייחסות לכלל החברה. קהילה ערכית ושיוויונית נמדדת ביכולתה לתת מענה לכלל הא.נשים.

לדמיין איך אנו מגשימים את המטרות המשותפות ולדבר על הדרכים השונות בהן נוכל להגשים אותן

למצוא את המוטיבציה והמנוע לפעולה ואת האנשים המתאימים לכל אחת מדרכי הפעולה, כדי לממש את המטרות של הקהילה. רצוי שיהיו מספר דרכי פעולה שונים, אם דרך כזו או אחרת לא מצליחה. תזכרו, שאף אחד לא יעשה את זה בשבילכם. 

כמו האינדיבידואל, כך גם החברה. חברה או קהילה פאסיבית שמחכה שמישהו יושיע אותה, תמשיך להיות קורבנית, חרדה ומיואשת. חברה או קהילה אקטיבית שמחזיקה תחושה של תקווה משותפת, יכולה להביא שינוי. שינוי שיגיע מבני אדם שמחליטים לקחת אחריות אישית, כל אחת ואחד, לחזק את שורשיו, ולהפריח צמרתו, או אז פירותיו יהיו מתוקים ועסיסיים. השלב הבא, ואולי חלקכם כבר מוכנים לשלב הזה, הוא שבני אדם יוכלו לחבור יחד, ליצור מבנה חברתי אנושי קהילתי, שמבוסס על ערכים כמו שיוויון, אהבה, ענווה, מתן שירותים בסיסיים לכולם ופיתוח הנפש ורוח האדם, קהילה אנושית שהינה גן עדן עלי אדמות. רשת אנושית מחוברת וחומלת המחוברת משורשי האנושות. נשות ואנשי אמת שמבקשים לחיות יחד באהבה פשטות ושלום. זה כבר קורה.

אני מסיימת בשיר שאני אוהבת שהצליח להרים אותי פעמים רבות מדאון…

אפשר גם בגרסה ״בת- אדם, עלי למעלה עלי״ וגם לשיר ברבים :) 

כַּנְפֵי רוּחַ (עלה למעלה עלה)

מילים: הרב קוק

בֶּן אָדָם

עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה

עֲלֵה לְמַעְלָה

עֲלֵה בֶּן אָדָם

עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה

כִּי כֹּחַ עַז לָךְ

יֵשׁ לָךְ כַּנְפֵי רוּחַ

יֵשׁ לָךְ כַּנְפֵי רוּח

כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים

אֶל תכחש בָּם

(פֶּן יכחשו לְךָ).

דּרושׁ אוֹתָם

דּרוש בֶּן אָדָם

וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד

 ——————————————— 

(אתגר קטן- נסו לבדוק עם עצמכם, האם אתם מצליחים להרגיש, איפה בגוף שלך נמצאת התחושה של התקווה. כשמצאתם, תנשמו עמוק לתוכה מספר נשימות, תנו לה מקום והביעו הכרת תודה על כך שהיא קיימת)