מפלצת הבזוקה- על פחד וחרדה וההסכמה ל״מות״ כדי להישאר בחיים..

מפלצת הבזוקה 
על פחד וחרדה וההסכמה ל״מות״ כדי להישאר בחיים..

הזיכרון הכי מוקדם שיש לי, הוא חלום מגיל שלוש בערך. ובחלומי… 
נחטפתי על-ידי מפלצת הבזוקה (המסטיק…) , והמפלצת לקחה אותי למערה בהרים ותלתה אותי בשכיבה על הגב, על כבל מתכת מבריק שהיה תלוי בגובה רב. וכך הייתי שכובה על גבי, קשורה לכבל ללא יכולת לזוז, חוץ מהראש שיכולתי להניע לצדדים. 
משמאל ראיתי את עומק המערה החשוכה ובה המפלצת, אולי ממתינה ליום שבו תאכל אותי ואולי מחכה לטרוף את מי שיגיע להציל אותי, האם בכלל יהיה מישהו כזה…?? 
מימיני ראיתי אור צלול, את ההרים הירוקים עם צמרות עצים מתבדרים ברוח נעימה. שם נמצא החופש ומשמאל יש אימת מוות… בהמשך החלום בעודי תלויה בין שמיים וארץ, ראיתי ממרחק שאחי דיוויד הגדול ממני ב-9 שנים, מתקדם לעבר המערה בין הצמחייה הסבוכה, אבל לא זכרתי אם היה רגע הצלה והאם אכן ניצלתי.


החלום הזה, שנחרט בגופי ובזיכרוני כבר בגיל שלוש, הוא לא רק סיוט ילדות ישן. כיום אני קוראת את זה  כמפת דרכים סומטית מרתקת, של האופן שבו מערכת העצבים שלנו מקודדת ומנהלת פחד, אימה וחרדה:

השיתוק הסומטי ומנגנון ה-Freeze (הקפיאה): השכיבה חסרת האונים, על הכבל התלוי בגובה בין שמיים וארץ ללא יכולת לזוז, היא תיאור גופני מוחשי של מצב קפיאה אבולוציוני. כשילד קטן (או מבוגר) חווה איום עצום ואין לו אפשרות להילחם או לברוח, מערכת העצבים עוברת אוטומטית למצב הישרדותי של שיתוק נוקשה.


תנועת הראש והחיפוש אחר משאבים (Orientation): העובדה שדווקא את הראש ניתן היה להניע מצד לצד היא מאוד משמעותית פה. בהיבט סומטי, תנועת הצוואר והעיניים היא הדרך של הגוף למפות את הסביבה. ובחלום, הראש שלי נע בין הסכנה- החושך והמפלצת משמאל לבין המשאב שהתגלה כתקווה וחופש- האור וההרים מימין. זהו ניצוץ של חיוניות בתוך השיתוק.


מפלצת הבזוקה כמפגש ראשון עם השבר: מסטיק בזוקה הוא סמל לילדות, מתיקות ומשחק. כשהוא הופך למפלצת חוטפת, זהו ייצוג של הרגע שבו הילדה מבינה שהעולם אינו רק בטוח ומתוק, אלא שיש בו גם צדדים מאיימים ומציפים.


דמות המושיע והסוף הפתוח (Co-regulation): הופעתו של אחי הגדול דיוויד מייצגת את הצורך האנושי העמוק בוויסות משותף וחיבור אנושי. המערכת שלי הייתה בהצפה, ופתאום הופיע גורם חיצוני שהביא תקווה. 
התת-מודע שבי בחר לסיים את החלום לא בטריפה ומוות, אלא בידיעה שיש מישהו שמחפש אותי בתוך "הצמחייה הסבוכה" של החיים. עצם הציפייה לקשר מווסת, מרגיעה את הגוף.


כולנו מכירים את הרגע הזה. זה יכול לתפוס אותנו באמצע הלילה או בכל רגע במהלך היום, בין אם זה מול אתגר בריאותי, מקצועי או אישי, או ״סתם״ כשאנחנו מביטים במראה ומגלים עוד קמט. פתאום, הגרון נסגר, הלב דופק חזק ומהר, והגוף נכנס למצב של מאבק, בריחה או ”פריז“-קיפאון (FFF).

פחד. חרדה. אימה. אם נקלף בעדינות את השכבות, נמצא בבסיס הפחד, את הפחד הגדול מכולם: הפחד מהמוות. לא בהכרח מוות במובן של סוף החיים, אלא פחד לאבד את השליטה, את מי שאנחנו, ואת כל מה שאנחנו מכירים ומוקירים. האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לברוח, להדחיק או להתווכח עם התחושה הזו. אולי אנחנו מנסים "לחשוב חיובי" או נוטים לגלול בטלפון רק כדי לא להרגיש ופעמים רבות אנחנו כלל לא מודעים למה שקורה מתחת לפני השטח של עצמנו. אבל האמת היא, שזה לא עובד. ככל שאנחנו מתנגדים לפחד, הוא רק הולך וגודל, הופך למפלצת שמנהלת אותנו ״ביג-טיים״.

אז מה עושים?
הגישה הטיפולית הסומטית (הגופנית) מציעה לנו טריק הפוך לחלוטין, 
כזה שנשמע בהתחלה כמעט לא הגיוני: במקום לברוח מהפחד -נאמץ גישה של ״בוא נתיידד איתו״. נלמד לשהות איתו, ולבסוף לעבור דרכו הלאה.

איך עושים את זה? 
הגוף יודע את הדרך: להחזיר את הנוכחות 
בעולם הטיפול העכשווי, הפחד כבר מזמן לא נתפס כתקלה בראש שצריך "לתקן" או להעלים, אלא כאירוע שקורה קודם כל בגוף. כשאנחנו מפחדים, התגובה האוטומטית היא לרוב ניתוק מהגוף: אנחנו מתנהלים בראש, במיינד, מתחילים להריץ תסריטים (כמו המחשבה על המפלצת שממתינה לטרוף אותנו במערה החשוכה), ומפסיקים להרגיש את הגוף.

המפתח לריפוי ולשחרור הוא בדיוק הפוך: פיתוח תשומת לב עמוקה לתחושות הגוף, וביסוס מחדש של חיבור ונוכחות ומשאבים. 
זה לא בהכרח פשוט בהתחלה, ואולי כדאי להיעזר במטפל.ת שיכולה לעזור להתוות את הדרך כשצריך, אבל כשלומדים איך לעשות את זה, זה הופך להיות חלק אינטגרלי מהוול-ביאינג (Well-being) העצמי שלנו.

כדי להבין איך עושים את זה, שווה להעיף מבט בעבודה של שני מומחים מעולם הפסיכותרפיה הסומטית, שפיתחו דרכים מופלאות לעבודה עם תחושות:

ד"ר פיטר לוין, מפתח ה-SE (החוויה הסומטית): לוין הראה כיצד מערכת העצבים שלנו נושאת את האנרגיה של הפחד והטראומה. העבודה בשיטה זו מלמדת אותנו לזהות את הסימנים הגופניים העדינים, לתת להם מקום, ולאפשר לאנרגיה הזו לנוע, להשתחרר ולמצוא ויסות מחדש. בתוך הטיפול מתאפשר למטופלים למצוא משאבים ועוגנים (כמו אותו מבט אל האור וההרים הירוקים), והמטפלת משתמשת בכלים שמסייעים למטופלים לא להגיע להצפה רגשית ושחזור הטראומה.

פרופ' יוג'ין ג'נדלין, מפתח ההתמקדות (Focusing): ג'נדלין טבע את המושג "תחושה מורגשת" (Felt Sense) - אותה איכות גופנית פנימית, עמומה לפעמים, שנושאת בתוכה את הסיפור של מה שעובר עלינו. ג'נדלין הראה שכאשר אנחנו לומדים לשהות לצד התחושה הזו ללא שיפוטיות, להקשיב לה כמו שמקשיבים לילד מפוחד, היא מתחילה להשתנות ולהתמיר מעצמה.

כל אחת מגישות אלו עומדת לחלוטין בזכות עצמה ככלי עוצמתי לריפוי, והמסר המשותף שלהן ברור: הדרך היחידה לצאת מהפחד, היא לעבור דרכו -דרך זיהוי התחושה בגוף והיכולת לשהות איתה.

עוד כלים של תרגול ותרפיה שאני מוצאת יעילות מאוד הינן : 

מיינדפולנס ומדיטציה: לא רק בישיבה
כלי נוסף ויעיל להפליא לביסוס הנוכחות הזו הוא תרגול מיינדפולנס ומדיטציות שונות. חשוב להבין שמדיטציה היא לא רק בהכרח ישיבה סטטית ממושכת על כרית תוך ניסיון "לרוקן את המחשבות“. תרגול מיינדפולנס יכול להתרחש במגוון צורות – במדיטציה בהליכה, דרך קשיבות בתנועה, או דרך הפניית קשב עדינה לנשימה במהלך היום. 
המטרה של כל אלו היא אחת: לאמן את ה״שריר״ שמאפשר לנו להישאר מחוברים לגוף ובנוכחות לרגע הזה, במקום ללכת לאיבוד בתוך הניתוק והבהלה. 

המדיטציה נכנסה חזק למערב ובשילוב החשיבה המערבית התפתחה  ״פסיכולוגיה בודהיסטית״ (בשנת 1914 פורסם הספר Buddhist Psychology ע״י החוקרת הבריטית קרוליין ריז דייווידס) שהופכת יותר ויותר מבוקשת כיום. 

עוד מתודות טיפול ואימון מעולות כמו  Emotional Freedom Technique- EFT ( הטכניקה לשחרור רגשי- טכניקת הטאפינג / טפיחות לשחרור רגשי), Tension/Trauma Release Excercise- TRE ,
טכניקות פסיכו-סנסוריות ובי-לאטרליות (המשלבות תנועות עיניים או טפיחות לסירוגין בין שני צידי הגוף), ועוד. 

כולן עוסקות בריפוי שמשלב את הגוף והנפש יחד. חושב לציין שלימוד של תרגילים סומטיים מסויימים ונשימה מווסתת יעילים מאוד בעת הצפה של חרדה. ובשנים האחרונות ישנו עניין גובר והולך גם בתחום ה Psyco-nutrition – תזונה נכונה להפגת חרדה, פחד ודיכאון.

כשהפחד הופך למורה
פחד הופך למורה הרוחני הכי מדויק שלנו. הוא מצביע באצבע ישרה על המקומות שבהם יש לנו היאחזות גדולה, ומזמין אותנו להתבוננות עמוקה.
קסם הריפוי האמיתי קורה כשאנחנו מפסיקים להילחם ומשחררים את ההתנגדות. כשמסכימים להסכים לפחד, להסכים לחוות את "סרט" האימה של האובדן, ולהסכים "למות" במובן הפסיכולוגי - כלומר, לשחרר לחלוטין את הצורך בשליטה.
כשאין בנו התנגדות לפחד, הפחד פשוט קורס לתוך עצמו, ופתאום מתגלה שקט עצום. חיבור עמוק. יש פלא מטורף ברגע הזה שבו אנחנו משחררים את האחיזה, ומגלים שאנחנו עדיין פה. נושמים, קיימים, ומלאי חיות.
ברור שזה לא ״זבנג וגמרנו״. כל עוד יש לנו גוף ותודעה, הפחד ימשיך לבקר. אבל בכל פעם שנתרגל את המיומנות הזו –-ניקח את הפחד כמורה, ננשום אותו פנימה וניתן לו מקום - נגלה דרכים חדשות להתנהל בעולם. עם הזמן, הפחד יפסיק להיות אויב משתק, ויהפוך לידיד מאתגר שמזכיר לנו לחיות את החיים האלה במלואם, בשמחה ובמלאות.

לסגור מעגל עם המערה החשוכה
היום, כשאני מביטה לאחור על אותה ילדה בת שלוש שתלויה על כבל מתכת בין שמיים וארץ, אני מבינה שהחלום ההוא לא בא להפחיד אותי, אלא להכין אותי. מפלצת הבזוקה, עם כל אימת המוות שייצגה, הייתה למעשה המורה הראשונה שלי. היא לימדה אותי את חוקי המשחק של מערכת העצבים האנושית. (נכון - ברור שאז לא הייתי מודעת לזה… )  היא הראתה לי שגם בתוך השיתוק הכי עמוק, הגוף שלנו מסוגל לשמור על היכולת להניע את הראש, לחפש את האור, ולבחור בחיים. כבר אז כנראה נולדו בתוכי איכויות של אופטימיות וכוחות נפש עצומים גם בזמנים של קושי. 

בחלום ההוא מגיל שלוש לא זכרתי את רגע ההצלה עצמו. לא ידעתי אם אחי דיוויד יצליח להגיע אלי מבעד לצמחייה הסבוכה. היום אני יודעת שההצלה הזו יכולה ללבוש צורות שונות: לפעמים היא מגיעה בדמות אדם קרוב שפוסע לעברנו בסבך, ולפעמים היא מתרחשת כשאנחנו מגלים שהפכנו בעצמנו לאח/ות הגדול/ה של אותם חלקים מפוחדים בתוכנו, ולמדנו איך לחלץ את עצמנו.

עבור מי שמרגישים כעת בודדים לחלוטין על הכבל הזה, בלי דמות מגן באופק -דעו שאתם לא חייבים לעבור את זה לבד. פסיכותרפיה סומטית מציעה מרחב בטוח שבו לומדים, צעד אחר צעד, להחזיר את הביטחון למערכת העצבים, 
להרגיע את הסערה הגופנית ולבנות עוגנים פנימיים איתנים. 
זהו תהליך שמזכיר לגוף את היכולת המולדת שלו לנשום מחדש ולמצוא קרקע בטוחה.

אנחנו לא צריכים להעלים את המפלצות שבמערה ברגע אחד. 
אנחנו צריכים להתחיל להסכים להרגיש את הגוף, את נשימותיו, 
למצוא נתיב לעבור בו בתוך החשיכה, 
כדי שנוכל למצוא את האור, 
החופש וההרים הירוקים שרק מחכים שנפנה אליהם את המבט. 
גם אם לא נגיע לירח עד גיל 21  ;)